אודות

הסיפור שלי התחיל כשהייתי בת 5. אחי ואחותי הגדולים סבלו משכנים מציקים אז ההורים שלי רשמו אותם לחוג קראטה במתנ”ס השכונתי. המאמן אז קיבל ילדים רק מגיל 6 ונאלצתי לחכות שנה ארוכה על הספסל ליום המיוחל שגם אני אוכל להתאמן כמו הגדולים.

כשהייתי בת 6, המאמן הזה התחלף במורה שלי חיים שלום כהן (שאגב, מקבל ילדים מגיל 5 להתאמן אצלו). זאת היתה אהבה ממבט ראשון. אהבה לספורט, אהבה לנצחון, אהבה לזיעה ולעבודה הסיזיפית. כשהייתי בת 12 כבר התאמנתי כל יום. הייתי נוסעת כל ערב לשכונה אחרת בעיר בשביל להתאמן.

הספורט הוא החיים שלי מאז שאני זוכרת את עצמי.

התאמנתי במגוון של שיטות לחימה – יש לי 4 חגורות שחורות:

דאן 1 בטאיקוונדו. דאן 1 בג’יוג’יטסו יפני. דאן 2 בפאנקרטיון. דאן 3 בהתגוננות רחוב.

בגיל 15 עשיתי תעודת מדריך והתחלתי ללמד. הדרכתי בעיקר נערות וסדנאות הגנה עצמית. הסדנאות הכי מטורפות שהעברתי היו במזרח ירושלים, בקבוצה של נשות מכורים ובהודו. אני לעולם לא אשכח את הניצוץ של הכח והעצמאות שראיתי בעיניים של הנשים שהשתתפו בסדנאות האלה.

סיימתי בית ספר בגיל 16 (קפצתי שתי כיתות) ועד הגיוס עבדתי והתאמנתי.

ב2008 התגייסתי הייתי מ”כית טירונים בחוות השומר. הצבא לא הסתדר איתי כל כך. היו לי יותר מידי דעות ורצונות ומחשבות והסתבכתי עם זה שמישהו (שהוא לא המאמן שלי) אומר לי מה לעשות. במקרה יצא שהשתחררתי מהצבא מהר, אחרי שנה וחצי של שירות, בעקבות פציעה שהתחילה באימונים והוחמרה בזמן השירות.

יצאתי ל”אפטר” מהבסיס וקפצתי לאימון, הרגשתי כאבים בברך וחשבתי שאלה כאבים רגילים שתכף יעברו, אבל זה לא בדיוק מה שקרה. הגעתי למיון עם נעילה מכנית, וכאבי תופת, למחרת נותחתי (מיניסקוס) ו3 חודשים אחר כך עברתי ניתוח שני לשחזור רצועה צולבת (ACL).

השיקום היה אינטנסיבי, מאתגר פיזית ומנטלית, אבל גם מאוד כיף. החיבוק שקיבלתי מהחברים והמשפחה, האתגר הקיומי, השיפור הקטן בכל יום הדליקו בי אש מטורפת ושנה אחרי הניתוח השני כבר חזרתי להתחרות, ואפילו ניצחתי בתחרות הכי גדולה שלי והייתי אלופת העולם לשנת 2010 בפאנקרטיון MMA.

תוך כדי השיקום נרשמתי ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, וכשסיימתי אותם התחלתי מיד תואר שני בעבודה סוציאלית.

במהלך הלימודים ואחריהם עבדתי בכל מיני מסגרות קצה טיפוליות.

נמשכתי מאוד לעבודה עם אוכלוסיות קיצוניות ועם אנשים שעברו דברים מטורפים בחיים שלהם. לאורך הדרך עבדתי שלוש שנים ברטורנו -מרכז גמילה, שנתיים בסאמיט – עם מבוגרים פגועי נפש, ובמשך שנה טיפלתי באסירים משוחררים בתקופת השליש.

המסגרות האלה לימדו אותי המון על אנושיות, על חמלה, על נפש האדם במופעים הקיצוניים שלה, ובעיקר קיבלתי שם פרספקטיבה מטורפת על החיים. על מה זה חופש, ומה זה אושר.

וכשסיימתי את לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה החלטתי לשלב את שתי האהבות שלי. ספורט ואנשים. והתחלתי ללוות ספורטאים מקצועיים מבחינה מנטלית.

להקים את העסק היה מאתגר כמו לנצח באליפות העולם. זה דרש ממני משמעת, לצאת מאיזור הנוחות, לסמוך על אחרים, להאמין בעצמי. להיכשל ולקום.

סגירת תפריט
×

עגלת קניות

דילוג לתוכן